שווים ושווים יותר

המקור: סמי מיכאל, שווים ושווים יותר, ת"א, הוצאת בוסתן 1976, עמ' 49-50.

סמי מיכאל -  "שווים ושווים יותר"

היינו כבר כמאה איש, מחכים לאוטובוס, מתייזעים בשמש-הבוקר, מניפים בידינו לגרש את הזבובים שהשכימו אף הם ליהנות מהזריחה ומאיתנו. מאה איש מתענים בציפיה – וחצי שעה תמימה חלפה ללא זכר לאוטובוס. התור גדל מרגע לרגע.

כשהבריקה שמשת האוטובוס במרחקי הכביש, אחזה ההתרגשות את כל המחכים. אחרונים דחקו בראשונים, הערבוביה הפכה למהומה כללית. ידיים הונפו – כאילו חששו שהנהג לא יבחין בתור הענקי; אה, כל כך התגמדנו והתבטלנו בעיני עצמנו, לאחר שהות כה קצרה במעברה! ואז – התחוור לנו שהאוטובוס אינו מאט כלל! לרגע נדמה כאילו הוא עשוי לעצור בסוף התור – אך מיד הגביר את התאוצה והמשיך הלאה כשהוא עוטף את כולנו בעננת אבק שהעלה משולי הכביש.

הכל נדחקו יחדיו – אולם מפלצת המתכת והזכוכית התעלמה מאיתנו בגבהות לבה... מישהו הספיק עוד לידות בעקבותיה אבן; באיזו הנאת-סיפוק שמעתי את הזכוכית מתנפצת ואת קריאת האימה מבפנים!מששקע ענן האבק, ראיתי את הגבר שחור-הזיפים הניצב לידי. עיניו נצצו – ולא ידעתי אם מחמת-האבק או במרירות-דמעות."הופכים את כולנו לחיות-פרא", אמר כמדבר אל עצמו – ומשמצא בי מאזין-סקרן הוסיף: "הנה... בבקשה – תראה!" ידו העלתה מכיסו את התלוש שקיבל בלשכה והניפה אותו מתחת לחוטמי, "מה כתוב כאן? מה קוראים לי – בבקשה: 'פועל שחור'... שחור... ואני רב, רב-בישראל!" עכשיו ידעתי שהיו אלה דמעות שזהרו בעיניו הרושפות, "רב-בישראל... עומד כאן וזורק אבנים כמו אחד הערלים!"