נשארנו ילדים / גדי טאוב

המקור: גדי טאוב, 'נשארנו ילדים, 'פנים', גיליון 4, פברואר 1998, עמ' 87

"כמי שגדל במערכת החינוך הישראלית, זכורה לי התקופה הזאת, תקופת המרד, כמתסכלת במיוחד. היא הייתה מתסכלת דוקא בגלל שבכל ניסיון למרוד נתקלנו בהבנה חברית ולא בסמכות. מצוידים בתיאוריות חינוכיות עדכניות, הבינו המורים היטב את הצורך שלנו למרוד. הם הינהנו בהבנה אל מול בריחות מהשיעורים, בגדים קרועים, עישון, והעלימו משימוש בסמים קלים. הבעיה של הגישה הזאת אינה, לדעתי, הסכנה שצעירים ידרדרו. אלא שהיא שומטת מתחת למרד את הקרקע.

הצעירים המבקשים למרוד זקוקים למשהו למרוד נגדו, והמשהו הזה לא יכול להיות הבנה בלתי מוגבלת לרצונם למרוד. כאשר לא מפסיקים להבין אותם, הם מוצאים את עצמם רצים עם איל-ברזל נגד דלתות הנפתחות לפניהם תמיד.

יש חשיבות להתנגשות, להתנגדות, לסוג של התמודדות ומאבק. הוא קריאת תיגר על הסמכות מתוך צורך לבדוק את גבולותיה, את גבולותיו של האני המורד, את גבולות המותר והאפשרי, ואולי חשוב מכל אלה, הוא ניסוי ראשון באחריות אישית. רחוק מלבקש למוטט את הסדר או להחליף אותו, מרד הנעורים הוא ניסיון לראות אותו לרגע מבחוץ, לבדוק את היחסים המורכבים בינו לבין היחיד. במובן זה, הוא שונה מאד מנסיונותיו של ילד קטן להרגיז את ההורים. הילד נשאר בתוך גבולות הסדר, נכנע בסופו של דבר לאיסור. המתבגר מבקש לחרוג מן הסדר לרגע, לעבור על הכללים ולעתים קרובות לשאת במחיר, כדי להתחיל לבנות לעצמו תחושה של עצמאות. באופן פרדוקסלי, נדמה לי שהעצמאות הזאת אינה מתאפשרת בהעדרה של סמכות. היא זקוקה לסמכות כדי למדוד עצמה מולה. הנער שמבינים אותו כאשר הוא מורד, בעצם לא מצליח חעשות את הניסוי בחריגה, בהתבגרות, בעצמאות. הוא נאלץ להישאר בתוך הגבול הגמיש והאמורפי של מה שמתירים לו מוריו והוריו, אלא אם כן הוא מוכן ללכת רחוק מאד אל תחום האסור, ושם הוא כבר מסתכן ממש".

מידה על מחבר:
גדי טאוב - סופר ופובליציסט.