חינוך לחמלה

המקור: שמואל דוד לוצאטו (שד"ל), על החמלה וההשגחה, הוצאת ידיעות אחרונות, ת"א 2008, עמ' 47-48.

והנה הרגשת החמלה היא לבדה תספיק לעשות האדם בוחר בטוב ומואס ברע. כי מי שיכאב לבו בכאב רעהו ובצרתו לו צר, אין ספק שלא יגרום רעה לרעהו, אבל בהפך, ישתדל לגמול חסד לכל אדם ולהיות לעזר להם להצילם מרעתם. ומהחמלה תימשך גם כן אהבת הצדק והמשפט, כי בראותי שני בני אדם הבלתי ידועים לי, אני חומל על כל אחד מהם בשווה, ולפיכך לא אעשה טובה לאחד שתצא ממנה רעה לאחר, אבל אבחר שיהיה גורלם שווה; ואם אראה האחד גוזל חפץ מיד חברו, אחפוץ להוציא את בלעו מפיו ולהשיבו לבעליו.

לפיכך אם נחפוץ להדריך הילד בדרך הטובה, ושתהיה הדרכתנו מועילה באמת לתיקון מידותיו, אין לנו אלא להשתדל להוסיף כוח ואומץ להרגשת החמלה הנטועה בליבו, וזה בדיבור ובמעשה. כי כמו שאם נרגילהו לראות מעשי אכזריות, ולשמוע תהילות אבירות לב, אין ספק שתחלש החמלה בלבו, ומעט-מעט יתהפך הילד ויהיה איש קשה ואמיץ לב, ככה אם נרגילהו לראות פעולות חמלה וחסד, ולשמוע תהילות החסד והחמלה, וגנות אומץ הלב וקשייו, תתחזק בליבו מידת החמלה והרחמים ויגדל הילד ויהיה איש חומל ורחמן, צדיק ישר ונאמן.

והנה התורה הזאת אשר שם משה לפני בני ישראל היא מדריכה אותנו בדרך החמלה והחנינה... ומה שצוותה "אם חבול תחבול שלמת רעך עד בוא השמש תשיבנו לו". והתבונן במה שכתוב אחר הציווי הזה: "כי היא כסותו לבדה היא שמלתו לעורו, במה ישכב?" – הנה הנושה אשר הלווה לחברו מעותיו ורואה שהעביר המועד ואינו משלם, בדיון הוא חובל שלמתו, ואם בכל ערב ישיבנה לו אין ספק כי לעולם לא ישלם לו את חובו – אם שאל ממנו במתנה אולי הייתי נותן לו; אבל הוא שאל על מנת להחזיר, ועכשיו שאינו מחזיר הרי הוא איש מרמה המבקש לגזול ולעשוק את רעהו, ועכשיו שחבלתי שמלתו למה אשיב אותה אליו? ואיך אוציא מתחת ידו מה שהלוויתיו? ומה לי לדעת במה ישכב? כן יאמר הנושה, וכל הפילוסופים וכל עובדי הכבוד יאמרו שהדין עימו. אבל התורה מלמדת החמלה והחנינה, ואומרת אל הנושה: "במה ישכב?"...

מידה על מחבר:
שמואל דוד לוּצאטוֹ (שַדָּ"ל), 1800-1865, היה משורר, פרשן מקרא, בלשן עברי, פילוסוף, חוקר ספרות ומתרגם. איש תנועת ההשכלה היהודית, מראשוני אנשי חכמת ישראל וראש בית המדרש לרבנים בפדובה שבאיטליה.