אדם לומד על כאב הזולת מתוך שהוא סובל את כאבו הוא

המקור: חיים פוטוק, הדגול. תרגום: א. אורן. דפוס המבצע ת"א, 1969. עמ' 256-255.

אדם נולד בעולם הזה, כשבקרבו אך ניצוץ קטן של הטוב. ניצוץ זה אלוהים הוא, הנשמה; כל היתר כיעור הוא, הרע, קליפה. על הניצוץ יש לשמור, להשגיח עליו כפי שמשגיחים על אוצר יקר, לזון אותו, להפיחו ללהבה. על הניצוץ ללמוד לגלות ניצוצות נוספים, להשתלט על הקליפה. כל דבר מסוגל להיות קליפה, ראובן, כל דבר, אדישות, עצלנות, אכזריות וגם גאוניות. כן, אפילו מוח גדול מסוגל להיות קליפה ולהחניק את הניצוץ...

עודני רך בשנים החל אבי, נוחו עדן, להעירני בחצות הלילה משנתי, רק כדי שאבכה. תינוק הייתי, אך הוא היה מעירני ומספר באזני סיפורים על חורבנה של ירושלים ועל סבלו של עם ישראל, ואני הייתי בוכה. שנים על שנים נהג כך. פעם נטלני עמו לביקור בבית החולים – אה, איזו חוויה היתה זו! – ותכופות היה נוטלני עמו לבקר את העניים, הקבצנים, להאזין לשיחם. אבי מעולם לא דיבר אלי, רק כשלמדנו יחד היה מדבר אלי. הוא לימדני תוך שתיקה, לימדני להתבונן לתוך עצמי, לגלות את רוחי בעצמי, לשוטט בתוך עצמי מלווה על-ידי נשמתי. כאשר היו אנשיו שואלים אותו מדוע נוהג הוא כלפי בנו בדרך שתיקה זו, היה אומר להם שהדיבור אינו אהוב עליו, שהמלים אכזריות הן, שהמלים מתעתעות, מסלפות את מה שבלב, מסתירות את הלב, ואילו הלב מדבר על-ידי השתיקה. אדם לומד לדעת על כאב הזולת מתוך שהוא סובל את כאבו הוא, היה אבי אומר, על-ידי פנייה אל עצמו, על-ידי גילוי נשמתו הוא. וחשוב להכיר ולדעת את הכאב, היה אומר. הכאב הורס את גאוותנו העצמית, את שחצנותנו, את אדישותנו לזולת. הכאב מעורר בנו את ההרגשה כמה שבריריים וכמה קטנים אנו, ועד כמה עלינו להישען על אבינו שבשמיים.