אסיר שאבדה אמונתו בעתיד גורלו נחתם / ויקטור פרנקל

                                                       

"אסיר שאבדה אמונתו בעתיד- גורלו נחתם.                        

מרגע שאבדה אמונתו בעתיד, בטלה גם אחיזתו הרוחנית; הוא מדרדר וסופו ניוון הגוף והנפש"

                                        (האדם מחפש משמעות / ויקטור פרנקל)

"הייתי פעם עד להפגנה דרמתית של הקשר האמיתי בין אבדן האמונה בעתיד ובין התייאשות מסוכנת זו. פ', זקן הבלוק שלנו, מלחין ומחבר ליבריות ידוע למדי, לחש לי יום אחד: "רצוני לספר לך משהו דוקטור. חלמתי חלום מוזר. קול אמר לי, כי אוכל להביע משאלה כלשהי, כי רק אומר מה שאני מבקש לדעת ועל כל שאלותיי יינתנו תשובות. מה שאלתי, לפי דעתך? שהייתי רוצה לדעת, מתי תסתיים בשבילי המלחמה. יודע אתה למה אני מתכוון, דוקטור – בשבילי! רציתי לדעת מתי אנחנו, מתי המחנה שלנו ישוחרר, וסבלנו יגיע לקיצו". "ומתי חלמת חלום זה?" שאלתי. "בפברואר 1945" השיב. הימים היו ימי תחילת מרס. "ומה ענה לך הקול שבחלומך?" כממתיק סוד לחש לי: "שלושים במרס". כשסיפר לי פ' על חלומו עדיין היה מלא תקווה ובטוח כי דברי החלום יתאמתו. אך ככל שקרב ובא היום המובטח, התברר יותר ויותר לפי הידיעות מחזיתות המלחמה, כי לא היה סיכוי רב שנצא לחופשי בתאריך המיועד. בעשרים ותשעה במארס חלה פ' פתאום ולקה בחום גבוה. בשלושים במרס, הוא היום שלפי נבואת חלומו יקיץ הקץ על המלחמה ועל סבלו, תקפה עליו הדזנטריה וניטלה הכרתו. בשלושים ואחד במרס נפח את נשמתו. לפי כל הסימנים מת בטיפוס.

אלה היודעים מה הדוק הקשר בין מצב רוחו של אדם – אומץ לבו ותקוותו או היעדרם – ובין מידת החסינות של גופו יבינו כי אבדן פתאום של תקווה ואומץ לב עלול להיות קטלני. הסיבה היסודית למות ידידי היתה, בסופו של דבר העובדה שהשחרור המיוחל לא בא ושנתאכזב מרה. דבר זה הפחית פתאום את התנגדות גופו לזיהום הטיפוס החבוי. אמונתו בעתיד ורצונו לחיות שותקו וגופו נפל קרבן למחלה וכך נתקיימה נבואת הקול שבחלומו אחרי ככלות הכל".

פרדוקס סטוקדייל

פרדוקס סטוקדייל נקרא על שמו של רדמירל ג'ים סטוקדייל, הקצין האמריקני הבכיר ביותר שנפל בשבי הוויאטנמי, שהיה עצור במחנה שבויים שכונה 'האנוי הילטון' בשיאה של מלחמת וייטנאם. הוא עונה יותר מעשרים פעמים במהלך שביו,  משנת 1965 עד שנת 1973, וחי במשך כל המלחמה בלא שום זכויות שבוי, ללא תאריך שחרור ובלא איזושהי ודאות אם ישרוד ויזכה לשוב ולראות את משפחתו. הוא נשא על כתפיו את נטל הפיקוד, עשה ככל שביכולתו כדי ליצור תנאים שיאפשרו למספר רב של שבויים לשרוד בלא להישבר, בעודו לוחם מלחמה פנימית נגד שוביו וניסיונם להשתמש בשבויים לצרכי תעמולה. בשלב מסוים הוא חבט בעצמו בשרפרף וחתך את פניו בתער, והשחית בכוונה את הופעתו כדי שלא יתאפשר לווייטנאמיים לצלמו בווידאו כדוגמא ל'שבוי הזוכה ליחס טוב'. הוא החליף מידע מודיעיני סודי עם אשתו באמצעות מכתביהם, ביודעו כי אם הדבר יתגלה הוא יספוג עינויים נוספים ואולי אף יומת. הוא קבע כללים שנועדו לסייע לאנשים להתמודד עם עינויים (איש לא יוכל להתמודד עם עינוי בלתי מוגבל, לכן הוא יצר 'מדרג'- אחרי מספר דקות מסוים אתה רשאי לומר דברים מסוימים – שהעניקו לאנשים ציוני דרך כדי שישאפו לשרוד לקראתם). הוא כונן מערכת תקשורת פנימית מורכבת ביותר כדי לצמצם את תחושת הבידוד שהשובים ניסו ליצור בקרב השבויים, ביום השנה השלישי להפלת מטוסו של סטוקדייל העזו השבויים שניקו את החצר המרכזית של הכלא ונקשו במטאטיהם בקוד את הנקישות 'אנחנו אוהבים אותך'. אחרי ששוחרר, היה סטוקדייל הגנרל בעל שלושה כוכבים לקצין הראשון בתולדות הצי האמריקני, העיטור הגבוה ביותר המוענק לאיש צבא.

אתם יכולים להבין, אם כן, את ציפיותיי לקראת הפגישה שנועדה לי עם סטוקדייל. כהכנה לפגישה קראתי את 'באהבה ובמלחמה', ספרם של סטוקדייל ורעייתו, שבו גולל כל אחד מהם, בפרקים משלימים, את הקורות אותם בשמונה שנות השבי. במהלך קריאת הספר נוכחתי שאני נעשה מדוכא, המצב היה כל כך קודר, חוסר הודאות לגבי גורלו, הברוטאליות שבה נהגו השובים וכן הלאה. ואז, עלה בדעתי לפתע, 'אני יושב לי כאן במשרדי החמים והנוח, משקיף על הקמפוס היפהפה של סטנפורד בשבת יפה, אחר הצהריים. אני נעשה מדוכא כשאני קורא את זה, ואני הרי יודע את סופו של הסיפור! אני יודע שהוא ישתחרר, יתאחד שוב עם בני משפחתו, ייעשה לגיבור לאומי, ויקדיש את שנותיו הבאות לחקר הפילוסופיה בקמפוס היפהפה הזה. אם אני חש דיכאון, איך לכל הרוחות הוא התמודד במצב כשהוא עדיין שם, ולא ידע את סופו של הסיפור?'.

'מעולם לא איבדתי את אמונתי בסוף הסיפור', אמר, כששאלתי אותו. 'מעולם לא פקפקתי לא זו בלבד שאשתחרר, אלא גם שאני אנצח בסופו של דבר ואהפוך את ההתנסות הזאת לאירוע המעצב והמכריע ביותר בחיי, דבר שכאשר אני משקיף לאחור, אינני מוכן לוותר עליו'. לא אמרתי דבר במשך רגעים רבים, ואנחנו המשכנו לצעוד לאיטנו לעבר מועדון הסגל, כשסטוקדייל צולע ומניף הצידה את רגלו הפגועה שלא החלימה לגמרי מהעינויים הרבים שספג. לבסוף, לאחר כמאה מטרים של דממה, שאלתי: 'מי לא הצליחו לצאת'? 

'אה, שאלה קלה', הוא אמר. 'האופטימיים'. 'האופטימיים? אני לא מבין', אמרתי, וכעת הייתי מבולבל לגמרי, לנוכח מה שאמר מאה מטרים לפני כן.

'האופטימיים הם אלה שאמרו " אנחנו נהיה בבית לפני חג המולד"'. וחג המולד היה מגיע והיה חולף, ואז הם היו אומרים, "נהיה בבית לפני הפסחא" והפסחא הגיע הפסחא חלף. ואז חג ההודיה חלף ואז חג המולד הגיע שוב. והם מתו משברון לב'.

הייתה שתיקה ארוכה נוספת, ואנחנו המשכנו ללכת. ואז הוא פנה אלי ואמר, 'זה היה לקח חשוב מאד. לעולם אין לבלבל בין האמונה שתנצח בסוף – שאסור לך להרשות לעצמך לאבד – לבין המשמעת הדרושה כדי להתייצב למול העובדות המרות של המציאות העכשווית, יהיו אשר יהיו'. עד עצם היום הזה אני נושא במחשבתי את דמותו של סטוקדייל הנוזף באופטימיים: " אנחנו לא יוצאים מכן לפני חג המולד, תתמודדו עם זה!"....      

מתוך: ג'ים קולינס, גלגל התנופה: מטוב למצויין.